אוף, איזה בלאגן, אני לא יודעת מה לעשות!

אוף, איזה בלאגן, אני לא יודעת מה לעשות, היא אמרה כשהתיישבה בכיסא והורידה את משקפי השמש, ראיתי שהפנים שלה קצת נפוחות והיא כנראה בכתה קודם.

מה קרה? שאלתי

השיפוצניק הגיע להתחיל את התיקון שאנחנו עושים בחדר האמבטיה, כל הבית טינופת, אי אפשר להתקלח שם, לקוח שלי ממתין שאשלח לו חוות דעת והיא לוקחת לי הרבה יותר זמן ממה שתכננתי וזה מכניס אותי ללחץ, בעלי ביומיים מילואים ובתוך כל הבלאגן הזה שכחתי שאמרתי שאביא 20 חצאי פיתות עם חומוס למדורה של גיא, אין לי זמן לעבור עכשיו בסופר לפני הגן בטח שלא להתחיל למרוח חומוס...

די, זה גדול עלי, לא משנה כמה אני מתאמצת, אני לא יכולה לעשות הכל, וזה עוד כשאני עובדת יומיים מהבית, מה יהיה אם אצטרך לחזור ל 5 ימים במשרד???

מה לעשות???

וואו, רגע, שניה, אני רואה שאת ממש נסערת, אמרתי לה, מה את מרגישה עכשיו בגוף שלך?

מה קשור הגוף שלי עכשיו? היא זרקה במהירות, אני צריכה לפתור את זה, אני לא יודעת מה לעשות עם כל הבלאגן הזה, איזה עצבים!

ברור, מבינה אותך, אנחנו נמצא מענה, תהיי איתי רגע, תסמכי עלי.

טוב.

מה את מרגישה עכשיו? שאלתי.

עצבים, לחץ. היא ענתה במהירות.

איפה את חשה את זה בגוף?

בלסת, אני מרגישה שאני נועלת אותה, ושהכתפיים שלי כואבות

איזה סוג כאב זה?

זה כמו משקל, כאילו יש עלי משקולת של 10 טון על הכתפיים והצוואר

היא מתחילה לעסות קצת את הכתף השמאלית, עכשיו זה זז קצת למטה, המשקולת, לבית החזה

קשה לי לנשום,

ביקשתי ממנה לשים את היד שלה על בית החזה איפה שהיא מרגישה את המשקל יושב,

היא עצמה את העינים, ראיתי שכמה דמעות התחילו לרדת, נשארנו בשקט כמה שניות.

בהתחלה הנשימות שלה היו מאוד מהירות, היא הקפיצה את הרגל במהירות אבל נשארה בעינים עצומות

חיכיתי עוד קצת, לא אמרתי כלום.

לאט לאט ראיתי שהנשימות שלה נרגעו והפכו יותר איטיות ועמוקות

הלסת השתחררה והיתה לה צמרמורת קלה.

אחרי עוד איזה חצי דקה שישבנו ככה בשקט, היא נאנחה

פקחה את העינים, קינחה את האף בקול

ואמרה לי, טוב, אני יודעת מה אני הולכת לעשות.

באמת? מה? שאלתי

יש לי קבוצה עם כמה אמהות חברות מהגן, אני הולכת לסמס שם מי יכולה להחליף איתי את הפיתות, אני אקנה במקום זה בפיצוציה פה שתיה, יסתדרו, ובסופהש אני נוסעת עם הילדים להורים שלי, שיהיה לי קצת שקט.

טוב זה די מטורף מה שקרה פה עכשיו, היא אמרה.

לפני פחות מ 15 דקות באתי לפה בעצבים הרגשתי נורא, לא ידעתי מה לעשות קודם, ועכשיו אני מרגישה ממש בסדר, מצאתי לי פתרון ולא תגידי שחפרנו על זה לעומק או שהשתנו הנסיבות. איך זה קרה?

נכון, חייכתי,

זה כי בהחלט עשינו עבודת עומק, אבל לא בהרח בדיבור. כשאנחנו בסערת רגשות הכל מציף והמיינד לא מצליח לראות פתרונות. הכל נראה גרוע ושחור.

הדבר הכי טוב לעשות במצב כזה הוא לעזור לגוף להרגע, לווסת את עצמו וזה מה שעשינו יחד, ברגע שהגוף נרגע הכל הופך להיות יותר ברור, אפשר לראות אפשרויות פעולה.

הרבה פעמים אנחנו מנסות לחשוב את עצמינו החוצה מבעיות כשלמעשה מה שעדיף לעשות זה להסכים להרגיש רגע את הגוף.

תקשיבי, היא אמרה, זה חתיכת סטרט אפ, את צריכה לכתוב על זה, בכלל, אני קוראת אותך ואת כותבת המון על מיינדפולנס וכמעט לא משתפת מה קורה בתהליכים של האימון האישי, תבטיחי לי שתתחילי לכתוב גם על זה?

חשבתי על זה והיא צודקת, הבטחתי לה שאכתוב והבטחות צריך לקיים 😊