הדרך לצלוח טנטרום של הילדים

איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אמא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות ‎.

כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאמא אמרה: "לא!", 

הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה, 

ורק אמרה בנחת: "או-קיי מאיה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות,

תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה".

הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה,

תוך דקות הגיעו לשורת המסטיקים הצבעוניים

והילדה דרשה בתוקף מסטיק.

כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה

סצנה קולנית של בכי וצעקות והאמא בקול רגוע ושקט: "מאיה, לא להתרגז",

אנחנו תכף מסיימות כאן.

חמש דקות ואנחנו בחוץ ואז ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה "

האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.

האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש,

יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו

ואמר לה: 

"תסלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.

אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מאיה הקטנה".

נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה ‎ :

"לקטנה קוראים תמי. אני מאיה‎."

***

מכירים את הבדיחה המעולה הזו?

אז בשבועיים האחרונים האמא הזו היא לגמרי אני!

השילוב של עומס החום בחוץ והעובדה

שיהלי הפסיק לישון צהרים בגן, 

דורשים ממני לגייס המון סבלנות והבנה

ולא פעם אני מוצאת את עצמי קרוב מאוד לקצה שלהם

וצריכה ממש לדבר לעצמי (לפעמים בקול רם) ולהזכיר לעצמי

לקחת נשימה, להשאר סבלנית ומיטיבה,

ולפעמים גם מתפלק לי ואני מתעצבנת.

אני כותבת את זה כאן כדי להזכיר,

לעצמי ולכולנו,

להשתמש בטכניקה המעולה של האמא מהבדיחה.

בשיא הרצינות רגע,

ברגעים שקשה, כשלא הולך, כשמציף, כשמעצבן

או מרגישים חסרי אונים,

יש לנו את היכולת לעזור לעצמינו.

איך?

אפשר לשים יד על בית החזה או על הבטן, 

אפשר ללטף בעדינות את הפנים או הידים,

לזהות שיש עכשיו רגע קשה

ולתת לנו את התמיכה, המגע המרגיע, המילה הטובה

שאנחנו צריכים כדי להמשיך הלאה. לא להתייאש!

זה אולי נשמע ילדותי או שלמי יש זמן לזה

אבל האמת היא שזה ממש לא,

זה פשוט עוזר.

מסכימים לנסות ולספר איך היה?

בתמונה- רגע חם במיוחד 🥴