לדבר לעצמינו יפה

מכירים את זה שאתם יוצאים מפגישה, משיחה, או ממצגת או הרצאה שהעברתם וברגע הראשון יש לכם על הפנים חיוך, התרחבות, תחושה של שמחה, ואז, ממש כמעט מיד, או די מהר, ההרגשה הזה מתחלפת בביקורת?

פתאום הזרקור מופנה כלפי כל מה שדרוש שיפור, שלא היה בדיוק ממש, פתאום אתם רואים רק או בעיקר את כל מה שלא עבד וצריך לעשות יותר טוב בפעם הבאה?

זו ממש מחלה שלי ושל המון אנשים שאני מכירה ופוגשת בחדר האימון. לפעמים זה מרגיש כאילו זו מחלה כללית כזו של כל האוכלוסייה.

יש כל מיני סיבות בגללן אנחנו עושים את זה לעצמינו.

אולי זו תוצאה של החינוך שקיבלנו בבית ומחוץ לו, של העיסוק בהישגים תוצאות וציונים.

אולי זה מנגנון פנימי שלנו שמתגייס כדי לשמור עלינו, כדי שלא נפגוש משהו שקשה לנו לפגוש אפילו עוד יותר מהביקורת.

אולי זה בכלל משהו אבולוציוני קדום שקיים בנו, לרצות להשתפר ולשרוד.

אבל איזה מדהים היה אם היינו יכולים ברגע הזה שהשיפוט עולה להגיד לעצמינו את מה שבאמת אנחנו רוצים וכמהים לשמוע -

"איזו נהדרת את",

"כל הכבוד לך שהיית עכשיו כל כולך בפגישה, בשיחה הזו,

את/ה עושה אחלה דרך."

"כל הקולות השיפוטיים בראש שלך, הם רק מנסים להגן עליך מלהרגיש פחד..."

"נהנית? הבאת את עצמך כמו שאת כרגע? מרגישה שעזרת/הקלת/הקשבת/תרמת למישהו אפילו קצת? מעולה!"

"את/ה טוב/ה, אני מאמינ/ה בך ואוהבת אותך כמו שאת/ה!"

הכל בסדר

[חיבוק]

[נשימה עמוקה]

[חיוך]