להיות שבעי רצון מהחיים

מכירים את זה שאתם מציבים לעצמיכם מטרה עסקית מאתגרת

נניח עוד לקוחות, לפתוח סדנה, לצאת עם מוצר חדש,

לבקש העלאה, לסיים פרויקט..

ואז, כשהגעתם, כשהצלחתם לעמוד במטרה, יש סיפוק, שביעות רצון

אבל רק לכמה רגעים,

כי די מהר נכנסת מחשבה שאומרת

מה הדבר הבא, היעד הבא, איך אפשר למנף, להגדיל, לעשות עוד?

זה כמובן קורה לא רק בזירה העסקית

זה יכול להיות בספורט שאנחנו עושים- ולכל תוצאה שמגיעים רוצים יותר מהר או יותר חזק,

במוצרים או בגדים שאנחנו קונים לעצמינו, ורוצים עוד,

חוזרים מחו"ל וכבר מפנטזים על היעד הבא...

המקום הזה ששבע רצון רק לרגע.

למה זה קורה לנו?

השבוע ישבתי עם אבא שלי, כפרה עליו,

שהתעניין איך הולך לי בעבודה.

ובאמת סיפרתי לו בגאווה ושמחה

שלאחרונה הקליניקה שלי גדלה ואני חווה פריחה כיפית בעסק.

אבא שלי חייך בסיפוק

ומייד הוסיף,

ומה עוד את מתכננת?

איך הולך מול ארגונים?

איך את מתקדמת עם הקורסים שלך?

ובעודי עונה לו באופן אוטומטי על השאלות שהוא שאל,

משהו בי התכווץ.

כי זה בדיוק העניין,

וזה לא "באשמת" אבא שלי, כפרה עליו,

אני הרי עושה את זה גם לעצמי,

מסכימה לעצמי להיות מבסוטה רק לרגע

לפני שאני דוחפת קדימה,

לפני שאני מנערת מעצמי את ההישג ומסתכלת הלאה.

אז נכון,

אין שום דבר רע בתכנונים, תוכניות ומחשבה לעתיד,

העניין הוא הדבק.

ההצמדות שיש לנו בין ההקלה, הרווחה, הרגשת הסיפוק

ובין המשך המירוץ ל"דבר הבא".

הדבק הזה גורם לנו לא להיות שבעי רצון

מההישגים שלנו,

מההתפתחות והגדילה שלנו,

מהחיים שלנו בעצם

ולהיות כל הזמן במרדף אחרי ה"עוד" והמטרה הבאה.

אז ההצעה שלי היא להתחיל להפריד את הדבק הזה.

בפעם הבאה שאנחנו מרגישים סיפוק, שהגשמנו מטרה או יעד,

נסכים לעצור רגע.

להרגיש את זה.

ולהמתין קצת.

להמתין לכמיהה ולרצון הטבעי שלנו להתעורר,

לתחושת ה"רעב" הזו לבוא באופן טבעי (ולא בכח)

לתת "לדבר הבא" להתגלות לנו מבפנים או דרך סימנים והצעות שמגיעות מבחוץ.

בסופו של דבר כולנו רוצים להיות שמחים ומאושרים,

השאלה היא כיצד?

אני חושבת שהדרך לשם היא לא רק באמצעות צבירה של עוד ועוד הישגים, נכסים, מוצרים וידע

אלא גם ביכולת להעריך, לאהוב ולהכיר במה שכבר ישנו

ומהמקום הזה, מהתדר הזה

יגיע עוד, והרבה.